נכתב לזכות חיילי צה"ל שנזכה וישובו לשלום לבתיהם.
אימרה שבועית:
אחרית כל קטטה - חרטה, ואחרית כל ענווה - שלום. {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
ישנה מציאות שעמים מאוחדים תחת דגל אחד, בארץ אחת ולמען מטרה זמנית אחת. אולם מעולם לא ראינו תופעה כה מופלאה, שבני עם אחד חשים בקשר נפשי עם בני עמם למרות הפיזור בארבע קצוות תבל, למרות הבדלי שפה ומנטליות ולמרות חוסר הקשר ביניהם בחיי השגרה. הרגש היהודי, הפועם בלב פנימה, חזק הוא מגבולות, ממרחקים ומהבדלי השקפות. אלפי שנים הוא מאחד את העם, ומשמש דבק המקרב את חלקי העם זה לזה.
ציטוט שבועי:
אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי, יימצא הגוי שיזכיר זאת לך. {ברנרד מלמוד}
סיפור שבועי:
מגן איתן!
פ.ל. ראוסון, מהנדס בריטי נודע ואחד מגדולי המדענים האנגלים בתקופתו, מוסר עדות בספרו life understood על גדוד אנגלי תחת פיקודו של קולונל העונה לשם ווייטלס, אשר במשך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, לא נפל בקרב ואף לא נפצע שום חייל מן הגדוד שלו. נתון מדהים זה השיג הקולונל באמצעות שיתוף פעולה מלא מצד הקצינים והחיילים כאחד. כולם כאחד למדו בעל פה ושיננו ללא הרף את מילותיו של פרק צ"א תהילים המוכר בתור "שיר של פגעים", שהיה קרוי בפיהם: "פרק ההגנה". עובדה מהממת זו נודעה לאחר תחקיר שערך משרד המלחמה הבריטי שביקש להבין כיצד מגדוד לוחם איש לא נפל בעת הקרבות השונים. עובדה הסותרת את הסטטיסטיקה של המלחמה. {מרטין קוהה בספרו your greatest power}
תענית שבועית:
בכל שנה בתשעה באב אני חוזר ומתלבט בשאלת יסוד – המלווה אותי כל חיי הבוגרים – עד כמה אנו ממשיכים בגאון את שרשרת הקיום היהודית. עד כמה אנחנו חולייה נוספת בשרשרת, או שמא אנחנו חולייה חדשה לחלוטין, רופפת, מנותקת ומתנתקת. עד כמה אנו דור זוכר, או דור שכל חייו אינם אלא 'דיסקט' חדש, 'טאבולה ראסה'? השאלה קשורה לכל נושא: לקשר שלנו לארץ ולזיקה ליהודי התפוצות, לקשר שלנו לחגי ישראל ולהתייחסות לשואה, למעמד השפה העברית וליחסינו לאתרי המורשת. היא קשורה לכל הווייתנו כיהודים-ציונים.
שאלת הזיכרון המשותף היא שאלת היסוד המעיקה עליי דווקא בכל פעם שתשעה באב מתקרב ובא. אין כמו תשעה באב המחבר את כל הזיכרון היהודי הקולקטיבי מימי הבית הראשון, דרך ימי הבית השני ועד ימינו... כמה מתוך אלו שתעצרו אותם ברחוב ותשאלו אותם מדוע תשעה באב ידעו בכלל להשיב לכם? אפשר שכמה מהם יאמרו : אז חרב בית-המקדש. אבל, כשתבחנו ותמשיכו לשאול: איזה בית-מקדש חרב, מתי הוא חרב? מי החריבו? למה חרב ועוד? תתיתקלו, גם אצל מורי בתי הספר, אצל מפקחי משרד החינוך ואפילו אצל פרופסורים באוניברסיטאות, אצל מורי המורים, בפני-עגל בוהות או מגחכות.
השאלה החינוכית הגדולה ביותר בעיניי היא כמה מאיתנו – ובעיקר כמה מהצעירים - חיים את שרשרת הדורות היהודית. כמה רוצים-יודעים להתחבר לחוליות הקודמות בשרשרת וכמה מהם מבינים כי כל קיומנו, כי כל מאבקינו, כי כל טעם האחיזה העיקשת שלנו כאן, קשורים לעובדה שאנו חלק מאותה שרשרת?
אין לנו כל סיכוי להתקיים כאן, במזרח התיכון הקשה כל-כך, אם נידמה לשבט ה'יאהו'. אם לא נדע אם באמת תקפו אותנו הברדלסים או שמא היה זה רק חלום. אין סיכוי שנדע להסביר לעצמנו, לבנינו או לנכדינו, מדוע עלינו להיאבק על הקיום דווקא כאן ולא באיזו קליפורניה, או לצד איזה פיורד נורווגי או לצד איזה הר קסום במזרח הרחוק.
{ד"ר צבי צמרת}
פרשה שבועית:
פרשת דברים / "אפשר לא להסכים - אי אפשר לא להקשיב"
"שמוע בין אחיכם" (דברים א', ט"ז)
ראו נא, מה עמוקה היתה חכמתו של משה, המנהיג הישיש, כשנפרד מן העם בערבות מואב. שימו לב, עד מה מקיפה ובהירה היתה נבואתו של האיש, שעה שנשא באוזני בני ישראל את המונולוג האחרון בחייו.
כל מה שכתוב בפרקים אלו משתלשל מעולם אצילותו של האיש שרוח אלוקים פעמה בו.
"אתם", מזכיר להם משה, "תיכנסו עוד מעט לארץ ישראל, ואני כבר לא אהיה עמכם. בעזרת הא-ל תקימו בה את מדינת הייעוד העברית, ותעצבו את חברת התורה. אבקשכם, איפוא, שתניחו בתשתית חברתכם את ה'שמוע בין אחיכם'. כלומר, חנכו את עצמכם, כבר בראשית הדרך, לשמוע מה בפי רעיכם, הטו אוזן לדברי הזולת. הדבר חיוני לקיומכם.
אין מה לומר, איש זה הכיר היטב את אופיינו הלאומי. הוא נגע, בשלוש המילים הללו, בעצב הצבני ביותר שלנו, בנקודת התורפה שבאישיותנו, הפרטית והציבורית כאחת. נקודת תורפה, המסבכת אותנו מאז אותם ימים של טרם הפלישה לכנען, ועד לחיינו העכשוויים, חיים של קיטוב בין ימין ושמאל בין דתיים וחילונים במדינת אטומי האוזניים שלנו, זו חברת ה"לא שומעים"!
לשמוע פירושו להאזין, ולהאזין פירושו להתחשב בזולת. להקשיב לו, בתשומת לב. לקלוט כראוי את מה שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך. ובעיקר, להתייחס לטענותיו, להצגת העמדות השונה, וכמובן, לתת לו לסיים את דבריו בלא לקטוע אותם.
המילה "להאזין" באה מלשון "איזון". ואין איזון בתוככי לבו של אדם, בין איש לרעהו, בלא האזנה ראויה לשמה. גם חוש שווי המשקל הגופני מצוי, כידוע, באוזן הפנימית. ועל כן, נקבעו בגולגולתנו שתי אוזניים ופה אחד. השואף, שדבריו יהיו מאוזנים, ידבר נא מחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קירבה, הבנה והרמוניה.
כמה קשה בקשתו של משה רבינו?
רש"י מוסיף בהבנת חובת השמיעה: "שמוע! לשון הווה".
לעולם אין לומר: "שמענו אותך כבר", שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האוזניים. כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה, כפעולה נמשכת ללא הרף. תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש. אולי, בכל זאת, יש משהו בדבריו.
"שמוע" מבקש משה את העם, הנכנס לארץ, ואז קיים סיכוי לאפשרות גישור על פני פערים בחברה.
לו ידעת כי הזולת אחיך הוא, פשוטו כמשמעו, או יותר נכון: לו חשת, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, כי אז, למרות השוני, המחלוקת והאינטרסים המנוגדים, היית מבין ויודע, שקיים משהו מהותי ושורשי המקשר ביניכם. היה לך קל יותר לשמוע מה בפיו. לו היתה אחוות יסוד זו ברורה לך מעבר להתפלגויות שעל פני השטח - כי אז היית מסוגל לנסות ולהבין, לגשר ולחתור לקראת דו-קיום של פשרה.
קשה עליך השמיעה, משום שאתה חש ניכור כלפי הזולת, ורואה את עצמך כיחידה נפרדת ממנו, כמציאות בפני עצמה ולא כחלק מן השלם.
למעשה, כולנו, כל בני אנוש, שייכים למשפחה אחת. זו סיבה מספקת כדי לחיות בשלום. ואם מופנית דרישה זו כלפי המין האנושי כולו, בוודאי, שקולה חייב להישמע לפחות בתוך עם ישראל.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}
שבת שלום ובשורות טובות - יהונתן גרילק