![](../media-lib/portal8_page244_media001.jpg)
1. לחצב אין סימנים מקדימים, את עליו הוא מוציא לאחר שמסיים את פריחתו. ככה, כמו שהוא, הוא פשוט מזדקר בין האדמה ופורח לו. לזה הייתי קוראת : 'התחדשות מתפרצת'.
2. את תפרחתו הוא אינו מוציא בבת אחת, בכל פעם הוא מוסיף עוד שרשרת פרחים מרהיבה, כך הוא מאריך את זמן קיומו, זמן חיותו. כך, הוא גם שומר על מידתיותו. כל שלב בזמן הנכון. לזה הייתי קוראת 'התחדשות מדויקת'.
3. הוא פורח כשלא ממש מצפים לכך, הקיץ עדיין בשיאו, השמש עדיין מלהטת, הנוף סביב צהוב ויבש וגם מקורות המים מתחילים להיות צמאים למילוי חוזר. והוא, בשיא כוחו, חוצב באדמה, מפלס דרכו ומכריז באון על הגעתו. לזה הייתי קוראת 'התחדשות מפתיעה'.
4. החצב, על פי רוב, גדל במקבצים, שואב כוח מהיחד ועם זאת אינו חש מאוים מאלו שמתחרים איתו - לכאורה - על אותם המשאבים. לזה הייתי קוראת 'התחדשות בוטחת'.
5. ועוד פרט, שלא נראה לעין, שורשיו ארוכים וחזקים והוא יכול לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל מקורות מים. מסתבר ששמו ניתן לו בשל תכונת החציבה של השורשים... (ולא משום יציאת תפרחתו החוצה, כפי שסברתי אני). לזה הייתי קוראת 'השקעה עמוקה לצורך התחדשות מתוקה'.
6. וכמובן, שזמן הופעתו מקושר להתמעטות שעות האור, ולטמפרטורה בלילה. הוא מחובר לזמן ושוקד על 'התחדשות בזמנה'. מתאים לי כל-כך!
צירפתי תמונה של מסיבת חצבים שצילמתי בשנה שעברה סמוך לים התיכון. ואסיים במילותיה המרטיטות של נעמי שמר:
"כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה
ואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר"