לכבוד שנת ה-50, ארבעה ממייסדי היישובים הראשונים בגולן מספרים איך הוקמו רמת מגשימים, גבעת יואב ומבוא חמה. שמעיה הרשקוביץ, מושָה סופר, יונתן אמון ואורי מאיר - על הקשיים בתחילת הדרך והתרוממות הרוח על מה שהגולן הפך להיות מאז 67' ועד עכשיו, בכתבה חגיגית.
מושה סופר, גבעת יואב
מושה הגיעה ב-1968, כמעט בלית ברירה, לגולן וכנראה לא האמינה אז שכאן תבנה את ביתה ותישאר כל חייה.
"בגבעת יואב, היו אז 12 איש, כולם צנחנים ואני הייתי חיילת בבה"ד 12", היא נזכרת. "לא רציתי לצאת לקורס מ"כיות והאפשרות היחידה שהוצעה לי כתחליף היא ללכת לרמת הגולן. לא ידעתי מה ואיך בכלל, לקח לי ארבע שעות להגיע מטבריה ובדרך, ראיתי כל מיני טיפוסים מוזרים באמצע שומקום. בהתחלה, ישבנו בפיק, שהפכה לאפיק, עם כמויות של חולדות בבתים הסוריים ועסקנו בעיקר בפיתוח החקלאות, כשאני נהגתי בטרקטור והבנים סחבו מאחוריי. התמודדנו עם המון חדירות ובבקרים קמנו יותר מוקדם, כדי לנסוע לפני סריקות הצבא, עד שאחד הבחורים עלה על מוקש, מול המפעלים של בני יהודה ומאז, יצאנו רק בליווי הצבא".
מה גרם לך להישאר בגולן עד היום?
"התחתנתי בסוף 69', פה בגולן, לצד שני זוגות נוספים, כאן נולדו ילדיי ואני פשוט אוהבת את הרמה מהיום הראשון. הקמתי פה בשתי ידיי רפת חלב ובאופן כללי, בעיניי, גבעת יואב הוא אחד המושבים הטובים בארץ, בגלל שאנחנו פחות קטנוניים ושמרנו על האופי החקלאי".
אחד התחומים שעדיין נמצאים בפיתוח בגולן הוא בילוי וחיי לילה, אך מסתבר שכבר ב-89', מושה היא זו שהקימה את הפאב הראשון בגולן: "בסוף שנות ה-80', כשחיפשנו פעילות ביישוב, אמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה משהו גדול כזה, אז אעשה משהו גם למבוגרים. מקום לבירה, נשנוש ולמצב רוח.
"כך נולדה, בשנת 1988, 'הפינה של מושה'. ברמת הגולן לא היה שום דבר תרבותי, או מקום מפגש ופתאום נולדה הפינה הזו. בתקופה ההיא, גם לא הייתה גדר מערכת, כך שהצבא ישב בדרום הרמה, בעיקר בנחל גולן. משם יצאו המילואימניקים לסיורים, למארבים ולבדיקת הגבול. החיילים היו חלק גדול מהמבקרים בפאב. בין המילואימניקים היו גם רופאים, שנעזרנו בהם כשילדינו חלו, כך שהמקום שימש חוויה לתושבים, לילדים, לחיילים ובעיקר, לי. בקיצור חגיגה אמתית! ואולי זו ההזדמנות להגיד תודה, אחרי כל כך הרבה שנים. המקום נסגר בשנת 1994, כיוון שלאחר חמש שנים של גידול ילדים, עבודה ברפת וניהול פאב, הבנתי שקצת התבלבלו לי החיים, שבהם לא ידעתי מתי לישון, מתי לעבוד, מתי לראות איזה סרט טוב, או הצגה לנשמה.
"הבנתי שהחוכמה היא לסגור מקום כשהוא בשיאו, כי רק כך יזכרו את ה'פינה' ואכן צדקתי בגדול!".
מה תאחלי לגבעת יואב לכבוד שנת ה-50?
"קודם כול, שתמשיך להתפתח ותישאר יפה כמו שהיא, אבל לדעתי, גדר הביטחון והכבישים עוד יכולים להשתפר כאן. הכי טוב שנמשיך בעשייה, הצעירים ימשיכו לבוא ויבינו שזה המקום שלהם, לא בעיר. הרמה והגליל הם האזורים האידאליים להקים משפחה וחבל שהנוער בתל אביב אפילו לא יודע איפה אנחנו נמצאים על המפה ומה קורה כאן".
אורי מאיר, רמת מגשימים
יונתן אמון, מבוא חמה
יונתן הוא בין המייסדים הראשונים שעלו לגולן בסוף שנות ה-60' כהורה, מה שלקח באופן טבעי את ההתאקלמות לכיוון אחר. "אמיתי שלם, חברי משכבר הימים, העלה בפניי בסוף מלחמת ששת הימים את הרעיון לעלות אתו לגולן", הוא נזכר. "הוא הציע שאצטרף לגרעין המתגבש במבוא חמה, אך לי, בשלב ההוא, כבר הייתה ילדה ולכן השבתי שאעלה ברגע שיהיה מחנה קבע לשהות בו. עד אז, הקבוצה שהתה במבנה הרכבת ואני הגעתי בדצמבר 68', כשהראשונים עברו למחנה הקבע. הזיכרון המשמעותי הראשון שלי מהנחיתה בנקודה הוא הטרקטור שהביא את הדברים שלנו מקיבוץ עינת ונתקע בשכבת בוץ עמוקה במיוחד, ממנה הצלחנו לחלץ אותו רק בבוקר.
"הייתה קבוצה לא גדולה של חבר'ה, שהתחילו להקים את היישוב וכשהגעתי, הטילו עליי את תפקיד מרכז המשק. בתחילה, נדרשתי להקים את ענפי הקיבוץ, כמו פלחה וגידולים אחרים, אך למעשה, המטלה העיקרית הייתה ליצור קשרים עם החטיבה להתיישבות והסוכנות היהודית לטובת שיתופי פעולה כאלו ואחרים".
באילו קשיים נתקלתם בימים הראשונים?
"הקושי הראשוני ביותר, שדרש פתרון מיידי, היה היעדר המים. בלית ברירה, היינו נוסעים לכפר פיק בטרקטור רתום לעגלה עם מכל ומשם מביאים מים מצינור זמני שהגיע ממקורות סוריים. כך, הטרקטור היה נוסע הלוך-חזור מדי יום, כדי שנוכל לפחות להשתמש במים לשימושים ביתיים.
"בשנים הראשונות, עסקנו בעיקר בפיתוח החקלאות במקום עוד לפני שהיו המטעים. רכשנו כלים לפלחה, נטענו את עצי הבננות בחמת גדר, הכשרנו קרקעות והקמנו לולים ב-1970, ששימשו לגידול הודו. עוד דונם ועוד עץ. במקביל, עסקנו בגיוס חברים שיגיעו כולל בני גרעינים, כדי שיהיה בסיס אנושי לכל העניין".
לאחר שנה במבוא חמה, אמון התחיל לימודי חקלאות ברחובות ובסיומם, החליט עם אשתו שיחזרו לגולן.
"לא רצינו לחזור לעינת, בכל מקרה" הוא מסביר. "אמרנו שנישאר פה עוד קצת ועוד קצת, עד שהגענו ליום הזה. כשמגיעים למקום ורואים את היופי הנשקף ממנו ומיקומו הפנטסטי, זה כנראה מה שמשך אותנו להישאר, למרות הקשיים היום-יומיים והבעיות הביטחוניות בתקופת ההתשה. סבלנו בזמנו ממקרים של מיקושים שבאחד מהם, נהרג מנהל הפלחה. בסופו של דבר, אירועים קשים כאלו מחזקים ומחשלים את החברה".
קיבוץ מבוא חמה הופרט אמנם ב-2001, אך מבחינתו של אמון, המהלך דווקא היטיב עם הקיבוץ ולא פגע בערכים המרכזיים: "אחרי תקופה לא קצרה של ויכוחים ושינויים, עברנו הפרטה מלאה ומאז, אנחנו מתנהלים כמו כל אגודה שיתופית. יש ערבות הדדית, רשת ביטחון סוציאלית ואמצעי הייצור שעדיין פעילים. בסך הכול, זה עשה טוב לקיבוץ ולא פגע מדי בחיי היום-יום המשותפים. מה שחשוב הוא הדבר שיוצרים מעבר לתרבות החומרית והכוונה לערכים מוספים בתרבות, קהילה וחינוך, כמובן. השאלה המהותית צריכה להיות איך מעלים את הנשמה לרמות יותר גבוהות ולא איך מתמודדים יחד על פרנסה ושאר הדיונים החומרניים".
איך ייראו 50 השנים הבאות במבוא חמה?
"אנחנו קולטים כעת להרחבה קהילתית תושבים שלא יהיו חברים באגודה, אלא חלק מהחיים המוניציפליים. במקביל, בונים שכונה של חברים, בעיקר עבור בנים חוזרים. בתפקידי הנוכחי, אני מרכז את התכנון וענייני הקרקעות מול המנהל לתכנון, כך שאני מבין את החשיבות בהגדלת האוכלוסייה. יש רצון לגדול עד ל-350 בתי אב, כי ככל שהיישוב גדל, כך החיים נעשים יותר אפשריים וזה מגדיל את הסיכויים לקיים חיים קהילתיים מלאים. כאזור, הגולן מתפתח לכיוון שמותאם לו. רוב היישובים די מצליחים בחקלאות, למרות כל הקשיים וגם בתיירות. ניתן לומר, שבאופן יחסי, הפכנו לאזור מוביל בארץ. מאז בידלנו את האזור כחבל תיירותי, כולם רואים בזה ברכה, כי הדבר מוביל לגיוון במקורות הפרנסה, נותן ביטחון תעסוקתי לצעירים והופך את החיים פה לנעימים יותר".
"הייתה קבוצה לא גדולה של חבר'ה, שהתחילו להקים את היישוב וכשהגעתי, הטילו עליי את תפקיד מרכז המשק. בתחילה, נדרשתי להקים את ענפי הקיבוץ, כמו פלחה וגידולים אחרים, אך למעשה, המטלה העיקרית הייתה ליצור קשרים עם החטיבה להתיישבות והסוכנות היהודית לטובת שיתופי פעולה כאלו ואחרים".
באילו קשיים נתקלתם בימים הראשונים?
"הקושי הראשוני ביותר, שדרש פתרון מיידי, היה היעדר המים. בלית ברירה, היינו נוסעים לכפר פיק בטרקטור רתום לעגלה עם מכל ומשם מביאים מים מצינור זמני שהגיע ממקורות סוריים. כך, הטרקטור היה נוסע הלוך-חזור מדי יום, כדי שנוכל לפחות להשתמש במים לשימושים ביתיים.
"בשנים הראשונות, עסקנו בעיקר בפיתוח החקלאות במקום עוד לפני שהיו המטעים. רכשנו כלים לפלחה, נטענו את עצי הבננות בחמת גדר, הכשרנו קרקעות והקמנו לולים ב-1970, ששימשו לגידול הודו. עוד דונם ועוד עץ. במקביל, עסקנו בגיוס חברים שיגיעו כולל בני גרעינים, כדי שיהיה בסיס אנושי לכל העניין".
לאחר שנה במבוא חמה, אמון התחיל לימודי חקלאות ברחובות ובסיומם, החליט עם אשתו שיחזרו לגולן.
"לא רצינו לחזור לעינת, בכל מקרה" הוא מסביר. "אמרנו שנישאר פה עוד קצת ועוד קצת, עד שהגענו ליום הזה. כשמגיעים למקום ורואים את היופי הנשקף ממנו ומיקומו הפנטסטי, זה כנראה מה שמשך אותנו להישאר, למרות הקשיים היום-יומיים והבעיות הביטחוניות בתקופת ההתשה. סבלנו בזמנו ממקרים של מיקושים שבאחד מהם, נהרג מנהל הפלחה. בסופו של דבר, אירועים קשים כאלו מחזקים ומחשלים את החברה".
קיבוץ מבוא חמה הופרט אמנם ב-2001, אך מבחינתו של אמון, המהלך דווקא היטיב עם הקיבוץ ולא פגע בערכים המרכזיים: "אחרי תקופה לא קצרה של ויכוחים ושינויים, עברנו הפרטה מלאה ומאז, אנחנו מתנהלים כמו כל אגודה שיתופית. יש ערבות הדדית, רשת ביטחון סוציאלית ואמצעי הייצור שעדיין פעילים. בסך הכול, זה עשה טוב לקיבוץ ולא פגע מדי בחיי היום-יום המשותפים. מה שחשוב הוא הדבר שיוצרים מעבר לתרבות החומרית והכוונה לערכים מוספים בתרבות, קהילה וחינוך, כמובן. השאלה המהותית צריכה להיות איך מעלים את הנשמה לרמות יותר גבוהות ולא איך מתמודדים יחד על פרנסה ושאר הדיונים החומרניים".
איך ייראו 50 השנים הבאות במבוא חמה?
"אנחנו קולטים כעת להרחבה קהילתית תושבים שלא יהיו חברים באגודה, אלא חלק מהחיים המוניציפליים. במקביל, בונים שכונה של חברים, בעיקר עבור בנים חוזרים. בתפקידי הנוכחי, אני מרכז את התכנון וענייני הקרקעות מול המנהל לתכנון, כך שאני מבין את החשיבות בהגדלת האוכלוסייה. יש רצון לגדול עד ל-350 בתי אב, כי ככל שהיישוב גדל, כך החיים נעשים יותר אפשריים וזה מגדיל את הסיכויים לקיים חיים קהילתיים מלאים. כאזור, הגולן מתפתח לכיוון שמותאם לו. רוב היישובים די מצליחים בחקלאות, למרות כל הקשיים וגם בתיירות. ניתן לומר, שבאופן יחסי, הפכנו לאזור מוביל בארץ. מאז בידלנו את האזור כחבל תיירותי, כולם רואים בזה ברכה, כי הדבר מוביל לגיוון במקורות הפרנסה, נותן ביטחון תעסוקתי לצעירים והופך את החיים פה לנעימים יותר".
שמעיה הרשקוביץ, רמת מגשימים
שמעיה לא צמח בתנועת נוער כמו רוב המייסדים, אלא הגיע לגולן כמעט במקרה, כשחברו חיפש שותף לדרך.
"גדלתי בירושלים ולקראת הגיוס, אורי מאיר, שהתפלל אתי באותו בית הכנסת, פנה אליי ואמר: 'תשמע, אנחנו גרעין מושבי של תנועת 'בני עקיבא' ומיועדים למשק משואות יצחק - בוא תצטרף'", כך הוא נזכר. "התגייסנו ביוני 66' ובעקבות שחרור הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, איגוד המושבים של הפועל המזרחי רצה את חלקו ברמת הגולן, כמו כל התנועות המיישבות. כשהבינו שיש 'גרעין מוכן ביד', שמשתחרר בקרוב מצה"ל, החליטו להסיט את החבר'ה ממשואות יצחק לפיק, בגולן. אחר כך התחילו ויכוחים בין-תנועתיים, מי ישב איפה וכדומה. אגב, בחופשת השחרור שלי, כשעברתי לכאן, היו כמה חברים בגרעין שאמרו 'צריך לעשות עליו הצבעה', כי הגעתי אחרי כולם, אך שכנעתי אותם שאין צורך. למען האמת, מאז ועד היום, למעט אולי חודשיים, לא עסקתי בכלל בחקלאות, אלא בעיקר בעבודות טכניות".
מה הזיכרון הראשון שיש לך מהנחיתה בגולן?
"לפני שממש עברתי לפה, כשהחברים עוד היו בפיק, באתי הרבה לבקר. לאחת השבתות, באתי עם חבר, כשהכביש היחיד שהוביל לכאן היה מאל חמה. היה פה טנדר אחד בלבד ולכן בסוף החופשה הצבאית, תפסנו טרמפ עם איזה בחור אמריקני שבא להתנדב כאן. בדרך חזרה, בסמוך לנחל מיצר, החלו לירות עלינו צרורות והרכב נוקב בעשרות כדורים. אמרתי לבחור 'תן גז' והצלחנו איכשהו להימלט מאותו מארב, אבל זו הייתה המציאות".
האמנת אז שהגולן יתפתח להצלחה כזאת?
"היום אפשר לשאול את השאלה הזו, אבל אז, למען האמת, בכלל לא עסקנו בזה. מה זה חלום, מזה אידאל? כשיש לך חלום, או אידאל, כל עוד אתה לא מגשים אותו, הוא נשאר אידאל. כשיש אידאל של התיישבות, עזרה לזולת, או ערכים אחרים ואז אתה מגשים אותו הלכה למעשה... באותו רגע, נגמר החלום ומתחילה העשייה. היינו בתקופת עשייה ואני חושב שכבר אז, היה מעין קונצנזוס לגבי האזור. בתקופה ההיא, אף אחד לא חשב, או דיבר, על רמת הגולן כמאיימת על עמק החולה, או עמק הירדן. יתירה מזאת, כשחזרנו לפה אחרי מלחמת יום כיפור, רענן וייץ, שהיה ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, אמר לנו, עוד לפני שנכנס לראות את מצב היישוב: 'אל תדאגו, נקים לכם הכול מחדש'. לא הייתה שאלה בכלל אם חוזרים, לא חוזרים. פשוט ממשיכים לחיות".
"גדלתי בירושלים ולקראת הגיוס, אורי מאיר, שהתפלל אתי באותו בית הכנסת, פנה אליי ואמר: 'תשמע, אנחנו גרעין מושבי של תנועת 'בני עקיבא' ומיועדים למשק משואות יצחק - בוא תצטרף'", כך הוא נזכר. "התגייסנו ביוני 66' ובעקבות שחרור הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, איגוד המושבים של הפועל המזרחי רצה את חלקו ברמת הגולן, כמו כל התנועות המיישבות. כשהבינו שיש 'גרעין מוכן ביד', שמשתחרר בקרוב מצה"ל, החליטו להסיט את החבר'ה ממשואות יצחק לפיק, בגולן. אחר כך התחילו ויכוחים בין-תנועתיים, מי ישב איפה וכדומה. אגב, בחופשת השחרור שלי, כשעברתי לכאן, היו כמה חברים בגרעין שאמרו 'צריך לעשות עליו הצבעה', כי הגעתי אחרי כולם, אך שכנעתי אותם שאין צורך. למען האמת, מאז ועד היום, למעט אולי חודשיים, לא עסקתי בכלל בחקלאות, אלא בעיקר בעבודות טכניות".
מה הזיכרון הראשון שיש לך מהנחיתה בגולן?
"לפני שממש עברתי לפה, כשהחברים עוד היו בפיק, באתי הרבה לבקר. לאחת השבתות, באתי עם חבר, כשהכביש היחיד שהוביל לכאן היה מאל חמה. היה פה טנדר אחד בלבד ולכן בסוף החופשה הצבאית, תפסנו טרמפ עם איזה בחור אמריקני שבא להתנדב כאן. בדרך חזרה, בסמוך לנחל מיצר, החלו לירות עלינו צרורות והרכב נוקב בעשרות כדורים. אמרתי לבחור 'תן גז' והצלחנו איכשהו להימלט מאותו מארב, אבל זו הייתה המציאות".
האמנת אז שהגולן יתפתח להצלחה כזאת?
"היום אפשר לשאול את השאלה הזו, אבל אז, למען האמת, בכלל לא עסקנו בזה. מה זה חלום, מזה אידאל? כשיש לך חלום, או אידאל, כל עוד אתה לא מגשים אותו, הוא נשאר אידאל. כשיש אידאל של התיישבות, עזרה לזולת, או ערכים אחרים ואז אתה מגשים אותו הלכה למעשה... באותו רגע, נגמר החלום ומתחילה העשייה. היינו בתקופת עשייה ואני חושב שכבר אז, היה מעין קונצנזוס לגבי האזור. בתקופה ההיא, אף אחד לא חשב, או דיבר, על רמת הגולן כמאיימת על עמק החולה, או עמק הירדן. יתירה מזאת, כשחזרנו לפה אחרי מלחמת יום כיפור, רענן וייץ, שהיה ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, אמר לנו, עוד לפני שנכנס לראות את מצב היישוב: 'אל תדאגו, נקים לכם הכול מחדש'. לא הייתה שאלה בכלל אם חוזרים, לא חוזרים. פשוט ממשיכים לחיות".
אבו יוסוף 1974-1972 (נכתב ע"י שמעיה הרשקוביץ, במסגרת הפרויקט "הגולן נגלה לעין")
"בשנים הראשונות, בהן חווינו 'מיני התשה' מעבר לגבול, שימשתי בתפקיד מא"ז, מפקד אזור, עד בואו של יעקב דגן, שהיה קצין במילואים. מיקושים וחדירות מעבר לגבול התרחשו כל העת, מלווים בהפגזות ממרגמה בידי מחבלים שחצו את נחל הרוקאד ופעילות צבאית מוגברת מאוד, על קו הגבול, הייתה דבר שבשגרה. במקביל לפעילות הגלויה מול מפקדי הקו, פעל בגזרה מולי איש גבוה, שחוּם ואתלטי, שהגיע אל ביתנו מדי פעם בשעות הערב. זאת, לאחר ששני קצינים לובשי אזרחית מיחידת האיסוף 504 הסבירו לי את חשיבות העניין ושמירת הסודיות הכרוכה בכך. לשאלתי מדוע אינו מגיע אל אחד המוצבים, כפי שזכור לי מתקופת שירותי הצבאי? הסבירו לי כי הסוכן הזה יקר מדי מכדי שייחשף על ידי איזה מילואימניק פטפטן ואילו במשק, הסיכוי קטן יותר.
"...באחד הערבים, בהם אבו יוסוף היה בדרכו לצדו המזרחי של נחל הרוקאד, הוא זיהה חוליית מחבלים נושאת מרגמה, בדרכה אלינו. ללא היסוס, הוא פנה לאחור ורץ אליי להודיע לי. בהגיעו לקרבת ביתי, כלבי החל לנבוח בחוזקה ומנע ממנו להתקרב. בצר לו, פנה אבו יוסוף לבית שכן, על מנת שיקראו לי בדחיפות! החברה, שלא הייתה שותפת סוד כמו רוב החברים באותה עת, נבהלה כהוגן ובהמשך, ביקשה לזמן אותי לוועדת חברים, לבירור נוקב על כך שאני מסכן את חברי המשק בעצם האפשרות להכניס למשק "מרגל". מאז, אבו יוסוף התארח בביתנו עוד מספר פעמים ותוך כשעה, היה מגיע קצין האיסוף ברכב 'גלדיאטור' אזרחי ולוקח אותו תחת חסותו.
"לאחר תקופה מסוימת, נמסר לי כי אדם שניסה לחצות את הגבול עלה על מוקש והפיצוץ הזעיק למקום את נגמ"ש הסיור, שפתח באש לכיוון המשוער של הפיצוץ ולפתע נשמעה צעקה חוזרת ונשנית- 'שמעיה מגשימים'. למזלו, מפקד הסיור היה סמל בשם זינגר, ממבוא חמה, שהכיר אותי והוא פקד לחדול אש וקרא לאדם שעלה על המוקש להגיע אליו. אבו יוסוף היה בהכרה מלאה, למרות שאיבד את כף רגלו ויחדיו, המתנו לקציני האיסוף שהגיעו במהירות, יישרו את ההדורים עם המג"ד ולקחו אתם את אבו יוסוף. כיום, למיטב ידיעתי, הוא חי בחו"ל, אך איני יודע היכן".
"...באחד הערבים, בהם אבו יוסוף היה בדרכו לצדו המזרחי של נחל הרוקאד, הוא זיהה חוליית מחבלים נושאת מרגמה, בדרכה אלינו. ללא היסוס, הוא פנה לאחור ורץ אליי להודיע לי. בהגיעו לקרבת ביתי, כלבי החל לנבוח בחוזקה ומנע ממנו להתקרב. בצר לו, פנה אבו יוסוף לבית שכן, על מנת שיקראו לי בדחיפות! החברה, שלא הייתה שותפת סוד כמו רוב החברים באותה עת, נבהלה כהוגן ובהמשך, ביקשה לזמן אותי לוועדת חברים, לבירור נוקב על כך שאני מסכן את חברי המשק בעצם האפשרות להכניס למשק "מרגל". מאז, אבו יוסוף התארח בביתנו עוד מספר פעמים ותוך כשעה, היה מגיע קצין האיסוף ברכב 'גלדיאטור' אזרחי ולוקח אותו תחת חסותו.
"לאחר תקופה מסוימת, נמסר לי כי אדם שניסה לחצות את הגבול עלה על מוקש והפיצוץ הזעיק למקום את נגמ"ש הסיור, שפתח באש לכיוון המשוער של הפיצוץ ולפתע נשמעה צעקה חוזרת ונשנית- 'שמעיה מגשימים'. למזלו, מפקד הסיור היה סמל בשם זינגר, ממבוא חמה, שהכיר אותי והוא פקד לחדול אש וקרא לאדם שעלה על המוקש להגיע אליו. אבו יוסוף היה בהכרה מלאה, למרות שאיבד את כף רגלו ויחדיו, המתנו לקציני האיסוף שהגיעו במהירות, יישרו את ההדורים עם המג"ד ולקחו אתם את אבו יוסוף. כיום, למיטב ידיעתי, הוא חי בחו"ל, אך איני יודע היכן".
