יום שלא זעמת בו הוא יום מבוזבז
נווד קשוח שועט קדימה במרחבים המאובקים של המדבר, מנסה להימלט מהזיכרונות שרודפים אותו. זה כל מה שאנחנו יודעים על מקס, וגם בהמשך לא נדע יותר. גיבור "מקס הזועם: כביש הזעם" מאמין כנראה שעדיף לשתוק ולהיראות אידיוט מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שאתה כזה. אז מקס מבלה את הסרט בלדגמן פרצוף גברי מיוסר ומסוקס. לא מכביר במילים, דוהר קדימה. כך גם הסרט.
"מקס הזועם" הייתה טרילוגיית סרטי אקשן אוסטרליים, אי שם בתחילת האייטיז, שהטריפה את העולם, ובעיקר – גילתה לכולנו את מל גיבסון. מאז, הכוכב שלה הפך לאיש השנוא באזורנו, והבמאי, ג'ורג' מילר, פיתח קריירה מגוונת ("בייב", "המכשפות מאיסטווד") ולא הפסיק לחלום, מסתבר, על סרט נוסף בסדרה. כמו במערבון קלאסי, מקס (הפעם בגילומו של טום הארדי) מגיח משום מקום, בדיוק כשאהובתו קטועת היד של הרודן האכזר (שרליז ת'רון) פוצחת במרד.
"מקס הזועם" הייתה טרילוגיית סרטי אקשן אוסטרליים, אי שם בתחילת האייטיז, שהטריפה את העולם, ובעיקר – גילתה לכולנו את מל גיבסון. מאז, הכוכב שלה הפך לאיש השנוא באזורנו, והבמאי, ג'ורג' מילר, פיתח קריירה מגוונת ("בייב", "המכשפות מאיסטווד") ולא הפסיק לחלום, מסתבר, על סרט נוסף בסדרה. כמו במערבון קלאסי, מקס (הפעם בגילומו של טום הארדי) מגיח משום מקום, בדיוק כשאהובתו קטועת היד של הרודן האכזר (שרליז ת'רון) פוצחת במרד.
את מה שהסרט רוצה להעניק לצופה, הוא מקיים בהצלחה – חוויית אקשן עמוסה, בטעם של פעם. יש משהו אורגני כמעט באפקטים ובכוריאוגרפיות ההרס. זה עולם יצרי ופרימיטיבי, בנוי אך ורק מהיסודות הבסיסיים ביותר: אש, מים, אדמה. העיצוב מכוער וזול ונראה כמו סרט פנטזיה ישן, כאילו בכוונה תחילה. וככה גם העולם והדמויות בסרט: פשוטים, חד ממדיים, הכי בסיסיים שאפשר. יש בזה יופי מסוים. כאילו יוצרי הסרט מודעים מראש למוצר שלהם: אקשן מטמטם חושים ותו לא, וזורמים עם זה, מפשטים את העולם שבראו לניגודים הראשוניים ביותר: אש מול מים, מאצ'ואיזם מול נשיות שופעת, פריון ולידה אל מול מוות. טובים נגד הרעים. ובאמצע: דמותה של שרליז ת'רון – הגיבורה האמיתית של הסרט. זאת דמות שמבחינה מגדרית לפחות נמנעת מלהשתייך לאחד מהצדדים ולכן מצליחה לבלבל את הצופה ולשמור על מעט אניגמטיות מסקרנת.
נכנסתי לסרט – סרט שהובטח שיהיה יצירת מופת של אקשן חסר מעצורים. כיביתי את המוח והתאמצתי ליהנות. בעולם הפוסט אפוקליפטי שבו מקס מתנהל, אין צורך בהסברים. הכול ברור ומובן – המציאות הזאת היא קלישאה אינפנטילית וחסרת עניין או ייחוד של עולם פרימיטיבי שנשלט ע"י שליט רשע. הוא מחזיק בבלעדיות במשאב החשוב ביותר במדבר הלוהט – מים, וכך שולט בכל אנשי ממלכתו. אז כן, יש קצת גיבוב עילג של עלילה, משהו על הצורך להפסיק לחלום בהקיץ ולתקן את מה שיש, אבל זאת רק תפאורת קרטון לדבר היחידי שיש בסרט הזה: מרדף מכוניות באורך של שעתיים. זאת מנה סמיכה ותפלה של פעולה: מכוניות מתפוצצות, משאיות מתפוצצות, אופנועים מתפוצצים, טרקטורונים – מתפוצצים. אקדחים, תתי מקלע, תותחים, סכינים, חרבות, אלות הרס ועוד ועוד – והכול בתנועה ובמהירות מטורפות מסתחררות, מרטשות ומחוררות בין דיונות צרובות שמש. אם רק מלקרוא את זה זולג לכם ריר – אז ההנאה שלכם מובטחת.
אני נשארתי אדיש רוב הזמן – פסטיבל מחולות האש, הפח והסיליקון ששורף את המסך השאיר אותי משועמם. כמה שרציתי להעביר שעתיים בכיף, התקשיתי ליהנות. העיצוב היה כל כך מכוער, והמרדפים חזרו על עצמם בלופים מייאשים, כך שגם כשהיו ניצוצות פה ושם הם כבו מהר. אני בטח לא קהל היעד האולטימטיבי של הסרט, אבל בכל אופן, אני יכול לומר בפה מלא שמי שחשקה נפשו ביותר מאשר שעתיים בלתי פוסקות של בום בום מחריש אוזניים, נערות חצי עירומות וחזה שרירי ומקועקע, לבטח ישתעמם ב"מקס הזועם" (שאגב ממש לא זועם בשום שלב של הסרט). כך שבשורת האקשן הגדולה שתסחף אחריה קהלים מגוונים עוד לא הגיעה – ולנו נשאר רק לחכות ו-לזעום.