המשוררת והסופרת ציפי שחרור שגרה במשך שנים בצפת ונחשבת לאחד מעמודי התווך של השירה הישראלית העכשווית, הוציאה לאור את על ספרה ה-38 "משוררת" (בית עקד ספרים)
ואז מלחמה / ציפי שחרור
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְאַזְעָקַת אֱמֶת קוֹרַעַת אֶת קְרוּם הַבּוֹקֵר הַחֲגִיגִי.
בָּעֵינַיִם טְרוּטוֹת בּוֹהָה, שָׁבָה לִיצוּעִי. וַדַּאי חֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
וְאָז טֶבַח!
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְהַשָּׁנִים דּוֹאוֹת לְאָחוֹר בְּאִבְחַת זִכָּרוֹן צוֹלֶבֶת:
שֵׁשֶׁת הַיָּמִים. יוֹם הַכִּפּוּרִים. לְבָנוֹן 1. לְבָנוֹן 2.
וּכְדַּרְכִּי בְּרִגְעֵי פַּחַד, יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב, עַל אַף הָאַזְעָקוֹת
עַל אַף רִיק הָעִיר הַנְּעוּלָה. לְהִוָּכַח.
וְאָז מִלְחָמָה!
דָּם, טֶבַח הֲמוֹנִים וְחַיָּלִים בִּמְלַאכְתָּם בִּגְבוּרָתָם. בְּמוֹתָם.
וְהַהִיסְטוֹרְיָה טָסָה כְּאִבְחָה אֶל מֵאָה קוֹדֶמֶת.
הַגּוּף נִשְׂרָף. הַנֶּפֶשׁ סוֹעֲרָה.
הֲיִתָּכֵן? כָּאן? בְּחֶלְקַת אֶרֶץ? וְנֶפֶץ טִילִים מַרְעִימִים,
וְהָרְחוֹב בְּשֶׁלּוֹ, בָּרִיק. צַח כְּמוֹ הַבֹּקֶר, אֵינוֹ מֵבִין עֲדַיִן כִּי נִשְׁטָף דָּם יְלָדִים.
שְׂבֵעָה מִלְחָמוֹת, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֹא עוֹד אַחַת.
אֲבָל הִיא בְּשֶׁלָּהּ. מִתְחוֹלֶלֶת מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹטֵף וּבָאֶצְבַּע
וּבְכָל הִדְּהוּדָּה, וְהָאוֹיֵב טוֹרֵף.
הַיִטָּרֵף?
זֹאת הַמִּלְחָמָה
אַכְזָרִית כְּדַרְכָּהּ. מְּקֻלַלָה. וְדָם תִּינוֹקוֹת קָרְבָּן לָאֲדָמָה.
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף הַזְּמַן וְאַזְעָקוֹת אֱמֶת קוֹרְעוֹת בֹּקֶר אַחַר בֹּקֶר
קְרוּמִים שהִתְפּוֹרְרוּ זֶה מִכְּבָר.
זֹאת הַמִּלְחָמָה. זֹאת הִיא!
הסופרת והמשוררת ציפי שחרור, הפועלת בתחום הספרות מאז נעוריה כבר 50 שנה וכיום נחשבת לאחד מעמודי התווך של השירה הישראלית העכשווית, הוציאה לאור בימים אלו את ספרה ה-38 "משוררת" (בית עקד ספרים).
היא גרה בצפת בשנות ה-70 וה-80, שאליה עברה מתל אביב עם בעלה לשעבר, עיר שהייתה אז חילונית לחלוטין. הגירושין החזירו אותה לתל אביב שהיא אוהבת. אז הכירה את המשורר נתן זך, שהפך לסמן משמעותי בחייה, ואף ערך שניים מספריה. "הכרתי אותו כשהוא ביקש ממני להיות עוזרת אישית שלו כששימש עורך המוסף הספרותי ב'העולם הזה'. הייתי עורכת עבורו את הראיונות עם המשוררים, האומנים והציירים, ולימים נוצר בינינו קשר אישי קרוב לתקופה קצרה שבעקבותיו הוא ערך כמה מספריי. פער הגילים לא איפשר קשר ממושך. כתבתי שירה במשך עשרות שנים, אבל הבנת השירה לעומקה התחוללה בי רק לאחר שפגשתי אותו. מנתן זך למדתי ממנו מהי שירה אמיתית, ואני מאמינה כי הוא אחד המשוררים האמיתיים והחשובים שצמחו כאן. הבנת השירה שלו הייתה נדירה, ולי היה לי מזל שהיה לי מאסטרו כזה בחיי. מה שאף העניק הביטחון לקבל על עצמי לערוך את כתב העת 'מאזניים' בגיל צעיר יחסית. במשך כשנתיים ערכה יחד עם דורית זילברמן, ולימים התבקשתי לערוך אותו שוב ובמשך שבע שנים נוספות הייתי עורכת יחידה של מגזין הספרות 'מאזניים'".
שחרור פירסמה 38 ספרים, מהם 15 ספרי שירה שלושה ספרי פרוזה ו-20 ספרי ילדים. חלק מספריה תורגמו למספר שפות, היא מנחה סדנאות כתיבה, עורכת ומנטורית, שימשה במשך כעשור עורכת כתב העת "מאזנים" מטעם אגודת הסופרים, וזכתה בפרסים ספרותיים יוקרתיים ובהם: פעמיים בפרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם, פרס חומסקי מטעם אגודת הסופרים ופרס קוגל לספרות יפה. ספרה הקודם "שיריפוי" - כוחה המרפא של השירה" (הוצאת "פוקוס"), הוא ספר פורץ דרך ויצירה תרפויטית מעמיקה של ריפוי בעזרת שירה.
פרופ' זיוה שמיר, פרופ' נורית גוברין, פרופ' ששון סומך, ד"ר חיים נגיד, ד"ר ליליאן דבי גורי, נתן זך ורבים אחרים כתבו כי ציפי שחרור הביאה ז'אנר וקול אחר לשירה: קולה האישי והסגנון המקורי המזוהה עם כתיבתה הייחודית, המגדרית, החברתית והפואטית שלא ניתן לטעות בה. "כבר לפני 40 שנה יצרה ציפי שחרור את הקול והסגנון שלה, ומאז משתכלל, מתחדש, מתחדד ומתעגל, ומשוררים צעירים אף מושפעים מכתיבתה ומזרם שיצרה והשפעתה ניכרת בכתיבתם של כותבים רבים".
ספרי על הקשר המיוחד שנוצר לך עם המשוררת יונה וולך.
"יונה, משוררת שהתקשתה להתייחס ולהכיר במשוררים אחרים מלבדה. היא התעניינה ביוצר יותר מאשר ביצירתו. כמשוררת בראשית דרכי רציתי לקבל את ההכרה שלה, אך היא התעניינה בי, בחיי ובילדיי, ומעולם לא ביקשה לקרוא או לבקש לקרוא, כמו גם ממשוררים אחרים. היו לנו פגישות מועטות מאוד, שהמשמעותית ביניהן הייתה כשאושפזה בבית חולים תל השומר, שם ביקרתי אותה מספר פעמים ואז מצאה לנכון להראות לי מכתב שלא הציגה בפני איש שקבלה ממרים תעסה גלזר, ששימשה אז סגנית שר החינוך זבולון המר. כשנה לפני כן התראיינה תעסה גלזר לאחד מכלי התקשורת ובעקבות השיר הידוע של יונה 'תפילין' היא כינתה את וולך 'כלבה מיוחמת'. וולך סיפרה לי שלאחר שנודע לתעסה גלזר על מחלתה וכי היא מאושפזת במצב סופני בבית החולים, היא שלחה לה מכתב בו כתבה: 'הצטערתי לשמוע על מחלתך. אני מתנצלת מאוד על הדברים שאמרתי בעקבות השיר שפרסמת. אשמח לבוא לבית החולים לבקרך, נשב על הדשא של תל השומר ונשוחח'. שאלתי את וולך אם השיבה למכתבה של תעסה גלזר: 'בוודאי. כתבתי לה שאני מצטערת, אך אין בתל השומר דשא'...".
היא מודה כי "במשך שנים רבות היצירה הייתה חשובה לי לאין ערוך מהחיים עצמם - יותר מהלחם והמים, ואף הייתי מוכנה להקריב את חיי הפרטיים למען השירה, שהפכה למהות חיי. עד שיום אחד הבנתי שעם כל הכבוד ליצירה אני חייבת להציב את החיים לפני היצירה. בכול פעם שאני חושבת על כך אני נזכרת במשוררת דליה רביקוביץ', שמראיונותיה מובן שזה היה הלך רוח מחשבתה וצורת חייה. רק לימים היא הבינה שהחיים חשובים אחרי הכל יותר מהיצירה, ובאחד הראיונות אף אמרה שפרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה מרגשת אותה יותר מכתיבת שיר, באופן סימבולי כמובן".
בחודש יולי הושק ספרה של ציפי שחרור באירוע לציון 50 שנות יצירה שלה בחסות תיאטרון ניקו ניתאי בסטודיו אנט בתל אביב בהנחיית דורית ניתאי נאמן (עריכה ספרותית: דורית ניתאי נאמן וגבי דובדבני), שבו השתתפו אומנים ויוצרים רבים מתחום הספרות שקראו משירתה ודנו בה: המשורר והאומן רוני סומק, פרופסור זיוה שמיר- חוקרת, מתרגמת ומבקרת ספרות וד"ר שילהב קסט- מו"ל בית עקד ספרים. באירוע הגישו שחקנים ומוזיקאים ביצועים ייחודיים ומקוריים לטקסטים פרי עטה: שחקני אנסמבל תיאטרון ניקו ניתאי, מקהלת שרות בשכונה בניהולן של לאה כהן ודוריס נימני ממרכז אריק איינשטיין של עיריית תל אביב, המלחין והזמר איציק ינקלביץ, יוסי ספורטא- גיטרה, זמרת האופרה הבינלאומית איילת כהן והמלחינה והזמרת יסמין אבן.
שחרור: "אחרי 50 שנות יצירה, נוכחותי מקבלת משמעות וכיוונים נוספים, כמו גם ההתייחסות שלי לתהליך כתיבת שירה ולהתבוננות בה. כך למשל, בשיר 'ארספואטיקה מתבוננת בגורלה' יש בשיר התייחסות רבה להיווצרות היצירה המתבוננת בעצמה, ובעיקר לתהליכים פנימיים שלי כמשוררת בעבודתי רבת השנים עם השירה ובהיותה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מקיומי, כמי שהתחילה לכתוב בגיל 11 והוציאה לאור את ספרה הראשון בגיל 20".
נולדת וגדלת ברמלה, שאת רואה בה כור היתוך משפיע על יצירתך במשך השנים.
"בשנות ה-60 וה-70 היה טאבו לגבי החיים הפרטיים. הייתי בת 11 כשהוריי התגרשו, נאלצתי להסתיר זאת מפני ילדי הכיתה. הצורך להסתיר להתגונן מפני תגובות הילדים והסוד שנצרתי מפניהם העיק עלי, ואז התחלתי לכתוב. מבלי לדעת, התחלתי עם 'שיריפוי' כבר בגיל זה, כילדה עם חוסן נפשי, כשנאלצתי תקופה מסוימת בחיי אף לגדל את אחיי ובשירה מצאתי עוגן, וכשלא יכולתי לדבר על המשבר המשפחתי ולנצור סוד, פניתי לכתיבה. הייתי ילדה רטורית שאהבה להתנסח ופעמים רבות ברחתי אל הספרים".
בשנות ה-60 נחשבה רמלה עיר המוזיקה ואף כונתה "ליברפול של ישראל". כעבור שנים רבות כתבה שחרור את הרומן הידוע "קליפסו רמלה", שבאמצעותו שמה את רמלה שוב על המפה ואף הייתה הסופרת הראשונה בישראל שכתבה על עיר זו. בגיל 16 עברה עם משפחתה ליפו, ושם השתנו חייה לחלוטין בעקבות מפגש מקרי בבית ביאליק עם המשוררת והסופרת הידועה אנדה עמיר פינקרפלד. שחרור נכנסה במקרה לבית מניה ביאליק ואת פניה קיבלה אישה חייכנית ועיניים מאירות, ששמחה לביקור פתע בתערוכה שאצרה ואיש עדיין לא נכנס אליה באותו בוקר. היא הציגה את עצמה כמשוררת אנדה עמיר פינקרפלד, ושחרור התרגשה למפגש איתה והגישה לה בהתלהבות נעורים מחברת שירים שלה. עמיר קראה את שיריה ואמרה: "נערה צעירה, את כותבת כמו משוררת". היא שאלה אותה שאלות רבות וביקשה שתגיע למחרת לרחוב בר כוכבא 29 בתל אביב.
שחרור: "למחרת היום מצאתי עצמי עומדת בפתח הוצאת 'עקד', ושם ממתינה לי המשוררת. כעבור רגעים ספורים מקבל את פנינו המשורר ועורך ההוצאה איתמר יעוז קסט, שהוביל אותי אל משרדו, ישב וקרא את השירים אחד אחד, לאט לאט. כעבור כמה חודשים שבתי אל בית ההוצאה ואיתמר הגיש לי את 'כשכולם הולכים', ספרי הראשון. כעבור זמן קצר אנדה עמיר, שהכניסה אותי לעולם השירה, השיקה את ספרי בבית מניה ביאליק. היא שינתה לי את כל התוכניות. חלמתי להיות שחקנית ורקדנית, למדתי בחוגים דרמטיים ובאחד מהם ברמלה עם מוני מושונוב אצל הבימאית עדנה שביט. הייתי בטוחה שאהיה שחקנית ואלמד משחק בבן צבי אבל בכל התקופה הזאת כתבתי. עד היום אני מרבה לרקוד ואוהבת לרקוד ומופיעה עם ספרי בכל בתי הספר באמצעות סל תרבות והספריות בכל רחבי הארץ".
כשהיא בשיא הצלחתה הספרותית, הכירה שחרור עו"ד ישראלי-אמריקאי שהגיע לביקור מולדת, ולאחר מערכת יחסים ממושכת נסעה עימו ועם ילדיה לניו-יורק. היא שבה כעבור שנה. "היו לי שלושה ספרי ילדים שהיו רבי מכר, אחד מהם היה 'אמא היא גם אבא' שהיה נחשב לתנ"ך של האימהות החד-הוריות ואף תורגם לאנגלית ולצרפתית. שנה לאחר חזרתה לארץ, כשהיא בת 38, קיבלה מראש הממשלה דאז יצחק רבין, יחד עם דליה רביקוביץ', אלי עמיר ואשר רייך את פרס ראש הממשלה לספרות, שנה בלבד לפני שרבין נרצח. כעבור 11 שנים היא זכתה לקבל את הפרס הזה מראש הממשלה אריק שרון בשנית. במהלך השנים מאז זכתה בפרסים רבים נוספים ובאותות הוקרה וכבוד.
.jpeg)
.jpg)
.JPG)
