"הכבוד האבוד שבזקנה" ביקורת על ההצגה

אתמול בתאריך 2.12.17 הועלתה הצגה בהיכל התרבות קרית שמונה על הזקנה, נושא כל כך קרוב לליבנו אך לעיתים קצת מרוחק. בהתחלה הם מגדלים אותנו ונותנים לנו הכל, החל מטיולים ושמירה על הקטנים בזמן שאנחנו יוצאים או סתם ישנים. עם הזמן שהם אינם יכולים לעזור והשמיעה יורדת, הזיכרון קצת לא משהו אנחנו גם מתחילים לשכוח, כמו שנאמר בההצגה "אנחנו מגדלים את הנכדים שלהם ולכן קצת קשה לדאוג להם..."
הוזמנתי לצפות בהצגה זו ע"י מכר שפגשתי לא פעם ולא פעמיים בעת שטיילתי עם כלבתי והוא עם כלבתו. הכרנו כאן בקרית שמונה, הרבה אנשים פה חביבים והוא אחד מהם,לכן הוא החליט לספר לי על הצגה שאיש אחד החליט לעלות אותה כי נושא הזקנה והשיכחה קרוב לליבו. הוא החליט למצוא אנשים שאינם עוסקים בתיאטרון כדי שהמחזה יהיה אותנטי ואכן כך היה.
ההצגה החלה במראה כללי על בית האבות ועל השוכנים בו כולל אחות רחמנייה שטיפלה בכל אחד ואחת במסירות אדוקה לאחר ההיכרות עם כל אדם פתאום בלי אזהרה לפני ובהפתעה מוחלטת האחות פשוט החלה לזמר, הספוטים כולם היו עליה וכולה זהרה תוך כדי שירה וההצגה המשיכה וגוללה סיפור על אדם מבוגר שהייתה לו אהבה ראשונה וחד פעמית בארץ רחוקה שממנה יצאה ילדה שאותה לא ראה במשך ארבעים שנה. עם ההצגה מתגלה כי האחות הצעירה היא ביתו שחיפש  רבות.
היו גם סיפורים עצובים על שאדם מבוגר נשלח לבית האבות בתוענה שיהיה כייף, אך מאז שנכנס לא זכה לראות את ילדיו שוב וכך נותר בודד, אך חיותו נותרה בימי שישי- שבת בהם הוא האחראי לקבלת השבת והוא עשה זאת בשמחה רבה.
ההצגה נמשכה שעה ועשרים דקות, היה חיבור מאד גדול לקהילה החל מהשחקנים שהם בני המקום, כלה בכך שהבימאי מיכאל אוחיון היה גם אחד השחקנים וניכר היה שהוא משרה על כולם ביטחון היה דרמה היה פתיח להצגה וסגירת קצוות בסופה, הייתה שירה ופשוט התרגשות גדולה.
הייתי בהרבה הצגות בחיי ב"הבימה", "בית ליסין" וכו'.... חוויתי הצגות טובות יותר וטובות פחות. אני חייבת להודות שבהצגה הזו הייתה איכות שלא נופלת משחקנים מהוללים והרעיון של להנציח את האמת הכואבת שבזיקנה עוררה תהיות לגבי החברה כיום.
אני מאחלת הצלחה בהמשך ושנזכה לראות עוד הצגות פרי הגליל העליון.