"עלינו לארץ מאהבה ובחלק מהציורים שלי יש מוטיבים יהודים"

האמנית והציירת אנה קיסר, שמציגה תערוכה בשם "שירת הצבעים" בגלריית "הציפור הכחולה", נזכרת כיצד לאחר שהיא ובעלה עלו לארץ הם התקבלו בזרועות פתוחות בקיבוץ לביא שבגליל התחתון

כשהיא מתחילה לצייר, האמנית הציירת ומעצבת האופנה אנה קיסר מרגישה שהיא עוברת טרנספורמציה. "אני מתרחקת מריאליזם, מתמקדת באבסטרקציה ומכינה תוכנית צבע לעבודה, אך במהלך הציור התהליך משתנה, כמו מישהו שרושם מוזיקה ומתחיל לנגן ובמהלך ההלחנה מקבל כיוון אחר. גם צלילי הצבע שלי מקבלים כיוון אחר. על צורות וקוים אני חושבת ומכוונת, אך צבע זה קונצרט אחר ודבר פראי. בכל נושא שאני מציירת חשובים לי הצבעים".

אנה, שנולדה במוסקבה, עלתה לארץ בשנת 1990 עם בעלה ישראל, רופא ילדים, ושניהם הביאו לעולם את שני ילדיהם. היא בעלת תואר שני בעיצוב אופנה וטקסטיל, ובמשך 30 שנה הייתה בעלת סטודיו לשמלות כלה וערב אותו היא סגרה בשנת 2019. לאורך כל חייה ציירה והושפעה מהאמן מארק שאגל.

לאחר שהיא ובעלה ישראל עלו לארץ, הם התחילו את החיים בישראל בקיבוץ לביא, השייך למועצה האזורית הגליל התחתון ונמצא בסמוך מחלף גולני. אנה: "גרנו עם אנשים מדהימים ואוהבים שקיבלו אותנו בידיים פתוחות, ושם גם נולד בננו. נשארנו עד היום בקשר עם חברי וחברות הקיבוץ, כולל עם הבת של המשפחה שאימצה אותנו ולאחר שהוריה נפטרו היא הפכה ל'אחותנו'. עלינו לארץ מאהבה ובחלק מהציורים שלי יש מוטיבים יהודים, יודאיקה וירושלים. אני מאוד אוהבת את תל אביב, אבל ירושלים היא הלב שלי. בציורים רבים שלי מופיעים נרות המסמלים חום, אור ותקווה".

במוצ"ש האחרון היא השיקה בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה אירוע השקה לתערוכה החדשה שלה הנקראת: "שירת הצבעים". בתערוכה מוצגים סגנונות שונים ומגוונים במשי, בטקסטיל, בשמן, יצירות חדשות ויצירות ותיקות שמעולם לא הוצגו, שהמשותף לכולן הוא צבעוניות מתפרצת.

אנה עבדה באמנות ובעיצוב אופנה וציירה ללא הפסק. "כשהייתי בת שש נשאלתי מה אני רוצה להיות כשאגדל ועניתי: 'להיות אמנית'. כילדה למדתי בחוג ציור, בבית ספר לאמנויות, למדתי שני תארים אקדמיים בתחום והשתתפתי בתערוכות בברית המועצות. עליתי לארץ עם מכונת תפירה ביד אחת ועם מכחול ביד השנייה. ידעתי שמהעיסוק בתחום זה אפרנס את משפחתי. בישראל המשכתי לצייר, השתתפתי בתערוכות רבות ואני פוקדת מוזיאונים ותערוכות בארץ ובעולם. בסטודיו לעיצוב אופנה שהקמתי תפרתי שמלות כלה וערב במשך 30 שנה, ולאחרונה הקמתי בבית סטודיו לאמנות בו אני מציירת מהבוקר ועד הערב".

אילו סגנונות ציור פיתחת לעצמך?
"אני עובדת בטכניקות שונות כמו: ציור על קנבס עם שמן, אבל כמי שעסקה במשך עשרות שנים עם בדים הטכניקה שהכי קרובה אלי היא ציור על משי – סילק, כי משי הוא בד. זה עדיין חי בי ויותר קרוב אלי כי אני והבדים מדברים יחד. מעל 30 שנה אני מציירת על משי ובכל מיני כיוונים כמו למשל: ציור בטיק קר, בטיק חם וגם שילובים של טכניקות שפיתחתי בעצמי. כעת התחלתי לעשות שילובי בדים: משי, צמר ויסקוזה. בתערוכה אפשר לראות שילוב של בטיק וטקסטיל, אלמנט התפירה. באמצעות העבודה עם חומרים משי וצמר אני מעבירה את הנושא החשוב לי – הטבע והסביבה. אני רוצה להראות את העולם מנקודת מבטי, את הנשמה והמנטליות שלי לראות את העולם בצבעים".

מהם הנושאים שמופיעים ביצירותייך?
"בתערוכה אציג תמונות שהכנתי בטכניקות שאני כבר לא עובדת בהן. לאחרונה אני מתמקדת יותר בטבע, ובתערוכה מופיעות סדרות ארבע העונות וסדרת תמונות שציירתי בהשפעת אסון הכרמל והקשר בין האדם והטבע. רציתי להראות את היער באופן אסטטי, כדי שלא יהיה כואב למתבונן. גם הקורונה השפיעה דרך ציוריי, ודווקא בתקופה הלא ברורה צבע יותר חי ובהיר. באמנות שלי חשובים לי בעיקר היופי, ההרמוניה והאסתטיקה. כל חיי עבדתי בתחום היופי כמעצבת אופנה. כשעיצבתי עמדה מולי אישה, לא משנה מה הגיל והמידה שלה, אישה תמיד רוצה להיות יפה, זה היה תפקידי ועזרתי לה. כך גם באמנות אני רוצה ושואפת להראות יופי".

אנה מספרת כי כאשר חייתה בברית המועצות אביה, ד"ר להיסטוריה, ואמה, מרצה בגרמנית באוניברסיטה, דיברו הרבה על יהדות, שרו שירים באידיש וגם סיפרו בדיחות. לאחר שהמדינות הסובייטיות בברית המועצות הפכו לחופשיות, אנה ובעלה ישראל הקימו ארגון יהודי פעיל עם הרבה חברים צעירים בו עסקו בתרבות יהודית, בחגים ובמסורת היהודית. היו פעילים בארגון גם כאלה שהיו רחוקים מהשורשים היהודיים, ובסופו של דבר כולם בארגון עלו ארצה.

היא מפרגנת לבעלה ישראל שבמשך כל השנים היה לצדה וסייע לה, ואף הפך לאדם שמבין באמנות לא פחות ממנה. "הוא מגיע איתי לכל התערוכות והמוזיאונים ברחבי העולם ועוזר לי. יש לו דעה משלו בתערוכות ותמיד חושבים שהוא אמן, כי יש לו מילה נכונה, מבט נכון ואנליזה נכונה. מאוד עוזרת לי האפשרות להתייעץ איתו לגבי דברים שיש לי ספק לגביהם. אני מודה לכל משפחתי, כי במשך שנים בניתי קריירה והקדשתי את עצמי לציור ולעבודה ולפעמים זה בא על חשבונה. הבת שלי רבקה שפנתה ללימודי פסיכולוגיה היא אמנית מטבעה וזה חלק ממנה. היא סיימה בית ספר לאומנות בתל אביב, למדה בקונסרבטוריון ואוהבת אמנות. החלום של כל אמא הוא שהבת שלה תהיה חברה שלה, ואני הגשמתי אותו. הבן שלי דוד פחות נוגע באמנות והוא פנה ללימודי הנדסה בטכניון".

רוב הציורים בתערוכה של אנה הן למכירה, כולל הדפסות של תיורים שלה, אך היא החליטה לא למכור את ציוריה הישנים. היא מאוד גאה בפעילותה ההתנדבותית בעמותת אמני פתח תקווה. היא אחראית על הקשר עם דוברי רוסית ודואגת לפרסם בשפה הרוסית ברשתות החברתיות על התערוכות ועל הפעילויות בגלריה, מזמינה קבוצות ומעבירה הסברים ברוסית.

אנה: "המקום שמשמש את 'הציפור הכחולה' פעל בתקופת המנדט הבריטי ושימש בית קפה, קולנוע ומרכז תרבות בשם 'הציפור הכחולה', אליו היו מגיעים אנשים מכל רחבי הארץ, כולל חיילים בריטים. במקום נערכו הופעות מוזיקליות ומפגשי אמנים בבית הקפה. במשך שנים רבות המקום עמד שומם ולפני 14 שנה הפכנו את המקום לגלריה מדהימה בה נערכות הרצאות אמנות ומוצגות תערוכות".

שרה רז, יו"ר עמותת אמני פתח תקווה ואוצרת התערוכה, מציינת כי כשפגשה לראשונה את יצירותיה של אנה קיסר, היא חשה שהן משמיעות רעש וצליל. "מיד שאלתי אותה האם כשהיא יוצרת היא מקשיבה למוזיקה, ואכן היא אישרה זאת. אנה, אמנית הטקסטיל וצביעתו, מצליחה להעלות במוחה תמונות תוך האזנה למוזיקה. היא חווה שירת צבעים וביכולתה לראות תמונות בעיני רוחה קווים, מעגלים, גלים, פריחה ומיסטיקה. בכל יצירותיה יש תנועה מעין קליפים שהיא יוצרת עם מסרים. הציור חודר את נפשו של האדם כשהוא מביט בפורטרט ומפענח את אופיו ומצב רוחו של המצויר. המוזיקה חודרת לנפש, מרגיעה, מסעירה, רומנטית ומעוררת תשוקה".

התערוכה "שירת הצבעים" של האמנית אנה קיסר
תוצג בגלריית "הציפור הכחולה" עד ל-24.6,
רחוב רוטשילד 75, פתח תקווה.

לאתר של גלריית "הציפור הכחולה":
https://www.petah-tikva.muni.il/Lists/List5/CustomDispForm.aspx?ID=542